לפני שהצטרפתי לאס.איי.איי, האמנתי בכנות שאני אדם ישר. עבדתי את הצעד השביעי והרכבתי רשימה ארוכה של פגמי האופי שלי, אך חוסר הכנות לא היה ביניהם. הייתי צריך למעוד ולהסתיר את המעידה מהחונך שלי במשך מספר ימים, כדי להבין שחוסר הכנות הוא פגם עמוק ומושרש אצלי. נשענתי על הפגם הזה כשהייתי בסיכון הגדול ביותר, במיוחד כשפחדתי מהזעם של אחרים וכשהייתי צריך לגונן על התנהגויות של המעגל הפנימי. כשסיפרתי לחונך שלי על המעידה, אמרתי לו שכעת אני מזהה את חוסר הכנות כפגם אופי.

אני מתחיל לכלול את השאלה: "האם הייתי לא כן היום"? בחשבון הנפש שלי. כיצד אני מזהה את חוסר הכנות שלי ביום־יום? זה קל – היכן אני לחוץ? שם הרבה פעמים אני רואה שחוסר הכנות מעורב. אני נדהם מהצורות הרבות שחוסר הכנות לובש בחיי: הסתרת המידע, דחיית שיחה סביב משהו חשוב אך קשה, ובמיוחד הדרך המתוחכמת הזו להיות "כמעט כן", על־מנת להסתיר משהו שאני מאמין שיאיים על הביטחון שלי.

זיהוי של חוסר הכנות שלי הוא מתנה. זהו ציון הדרך שבו אני יכול להשתחרר מהאשמה ולצעוד בנתיב הכנות, נתיב שבו אני מוצא את הכוח העליון שלי ואת החברים להחלמה.