לאחר שנה של פיכחון, חוויתי תקופה של חרדה חזקה. לא הייתי מוכן לזה. המחלה שלי הכתה אותי שוק על ירך והשתוללה במשך כחצי שנה. המשכתי להגיע למפגשים ולדבר בפתיחות עם החונך שלי ועם אחרים. לקחתי כל־כך הרבה אסימונים לבנים, שבסוף נכנעתי.

לאחר שהודיתי בפתיחות בחרדות שלי, קלטתי שאני לא נמצא בהווה. זה עזר לי לחוות את המציאות כמו שהיא, מבלי להימלט ממנה. קראתי מהספרות, התפללתי, ועשיתי מדיטציה. לפעמים התפילה הייתה מושכת אותי מתוך ההרגשה המעיקה של חוסר התאמה. וככל שהמשכתי להיפתח, גם המשיכו להתהוות סדקים הולכים ומתרחבים בתוך שריון השנאה העצמית שלי. התחלתי ליישם את הכרת התודה, במיוחד על כך שכעת אני מסוגל להיפתח לאנשים אחרים מבלי להרגיש דחוי.

ניסיתי לתת שירות, ולשתף בפתיחות את הסובלים האחרים. במהלך הזמן הזה, קלטתי את האמת הבסיסית של שנים־עשר הצעדים: הדבר המחלים ביותר שאני יכול לעשות עבור עצמי, זה להציע החלמה לאדם אחר. התחלתי להציע שירות לחברים אחרים כמיטב יכולתי, ובכל פעם שעשיתי זאת, הרגשתי אהבה. תמיד קיבלתי יותר ממה שנתתי. כעת אני נקי תקופה, ואני חייב את הניקיון שלי לשיעורים שלמדתי בשעת המצוקה הגדולה ביותר שלי.