לפעמים, אחרי דייט מאכזב או מסיבה שבה הרגשתי לא שייך, הרגשתי מין תחושת בהלה בתוך הגוף. משהו כמו "אני לבד" או "אני לא שייך לשום מקום". נהגתי לקרוא להרגשה הזו "בדידות" – וזה לא היה הכאב החי של געגוע למישהו או הרצון לחזור הביתה – אלא סוג של אימה בלתי נסבלת שבדימיוני הייתה עלולה לשבור אותי ולהמיס אותי אל תוך כלום.

בתור מכור למין, ברור שהפתרון שלי להרגשת ה"בדידות" הזו היה "לבקש חברה", או דרך סטוץ, או דרך פנטזיה על פורנו. אחרי הכול, חשבתי לעצמי, האם חיפוש אחרי חברה אינו מהווה תשובה לבדידות?

כעת אני מאמין שהתחושה המבהילה שקיבלתי כשמישהי דחתה אותי או כשחשתי מבודד, הייתה קשורה פחות לבדידות ויותר לאשמה: תחושה שאני פגום באופן בסיסי, חברתית ואישית. שימושים במין לא יכלו להקל על ההרגשה – הם רק הסיחו את דעתי ממנה לזמן מה, לפני שהאשמה חזרה, חזקה מהרגיל.

עבודה יומית של תכנית האס.איי.איי עם חבריי להחלמה, איפשרה לי לחוש מחדש בעל ערך. אני מסתכל על התקשורת שלי עם אנשים ביום־יום־שהיא מלאת חמלה ומאד פתוחה – ויכול לחוש כיצד הקרחון של האשמה שלי מתחיל להתמוסס.