כשאני קורא את ההצהרה הפותחת החדה, הבוטה, הזו בתחילת כל מפגש, אני חשוף ומחוזק בו זמנית. אני רוצה להפסיק אחרי המשפט הראשון הזה ולהרהר, ואז אולי להתפלל. תן לי את השלווה לקבל את העובדה שאני מכור למין, שאיני יכול לשנות את העובדה הזאת. לאחרונה, תוך כדי כתיבה, הבנתי שעדיין יש לי גאווה כלשהי בכיבושים המיניים שלי, אותם כיבושים שהביאו כאב, השפלה, בושה, והרס. אני בודק את הגישה שלי אפילו עכשיו כשאני קורא את המשפט הזה – מי יתן ולעולם לא אתענג יותר בהתנהגויות ותפיסות מזיקות.

עם זאת, האם אני מרגיש בושה גדולה על כך שאיכשהו אני שבור וחסר ערך בגלל המציאות הזו? לא, התוכנית הזו מעבירה אותי מאשמה לחסד. אם כך, היכן החסד בהצהרה הזו?

אני מוצא את החסד במילה "אנו" – אני לא לבד. אני מוכר ומקובל. סוף סוף יש אחרים בעולם שמבינים אותי.

"אנו" – אני מי שאני. אני בן אנוש עם מגבלות הכוללות בתוכן התמכרות למין ופגמי אופי הקשורים בה. אני יכול לקבל את עצמי כמו שאני.

"למין" – זהו היבט רב עוצמה של האנושיות שלי, שיכול לעזור לי לראות את הצרכים ואת הרצונות העמוקים ביותר שלי, ולחבר אותי לרוחניות שלי.

"מכורים" – אני לא בשליטה. אני צריך כוח גדול ממני. אני גם זקוק לעזרה מחברי המכורים. לייצר מוזיקת חיים יפה. אני עושה את העולם טוב יותר על־ידי תרגול תוכנית ההחלמה היומית שלי.