כשהגעתי להחלמה, הרגשתי עליון באמת. האמנתי שאני גבוה בראש אחד מכל יתר בני האנוש ולא רציתי להאמין, שאולי, יש גם לי פגמי אופי. התנשאות, ושגעון גדלות יצרו מגן שגונן עליי מפני האשמה הפנימית.

חיי היו מפורקים מכל־כך הרבה בחינות וכל־כך בלתי מנוהלים על כל צעד ושעל, שאפילו ההכחשה החזקה ביותר שלי כבר לא עשתה את העבודה יותר. זיהוי האירועים הכואבים של העבר בחיי, לקיחת האחריות עליהם והבאת פגמי האופי לאור הזרקורים – זה היה רחוק מאוד מלהיות "כיף", אך זו הייתה גם הפעם הראשונה בה הרגשתי את תחושת הענווה החיובית והכנות.

חוויתי את חדוות ההבנה של פירוש המושג "שלם", ולמה הכוונה "להיות אמיתי עם עצמי ועם אחרים". קבלת הטעויות והפגמים שלי אפשרה לי את האושר הגדול – לחוש חלק מהמין האנושי.