אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים. בחירת התמונות שלו לצורך טקס הלוויה הייתה משימה מכאיבה במיוחד עבורי, כיוון שידעתי כעת שהאדם שבתמונות איננו עוד. וכעת גם אמא שלי גוססת, ותסמיני המחלה שלה מזכירים לי כל מיני דברים מהילדות הכואבת שלי. המצב הפנימי שלי מרגיש תלוש, כאילו כוח המשיכה אינו קיים.

האבל שלי הרבה פעמים יוצא החוצה בצורה של זעם. זה עולה מהחלק העמוק ביותר של הבטן שלי, ומכאיב לי כדי שאראה אותו. כשזה מגיע ללב שלי אני מרגישה שאני חייבת לשחרר את זה או שאני אעלם. והשחרור גורם פעמים רבות לאסונות בקשרים שלי. איך אני דואגת לעצמי תוך כדי הדאגה להוריי? איך אני יכולה להיות בת טובה על־מנת לשמש דוגמה לבן שלי? אני מתפללת: "אלי, אנא שמור את ליבי פתוח ועזור לי לראות את הטבע האמיתי שלי: רך, אוהב, פגיע ונדיב".

אני משתפת בכאב שלי במפגשי אס.איי.איי, מתוך אמונה שהחיים שלכם מאושרים יותר משלי. אני מספרת לכם שאני רוצה או שמישהו ידאג לי, או כוח לשלוט. אתם מהנהנים ומחייכים, מזמינים אותי לקפה, ובודקים שיש לי את המספרים שלכם להתקשר. אני עובדת צעדים עם החונכת, ושומרת על קשר קרוב עם אלוהים ועם החברותא. בעיצומו של כל הכאב והבלבול, הרגליים שלי עדיין ניצבות על קרקע בטוחה.