במשך שנים רבות הרגשתי מאוד בודד. מבודד בתוך ההתמכרות, הייתי משוכנע שאני מיוחד, שונה ובודד. חשבתי שאני האדם היחיד שמתמודד עם התנהגות מינית כפייתית. אבוד בעולם הזה, כל־כך קל להיכנע ולמסור את עצמי לכפייתיות ולאובססיה. וזה מה שעשיתי במשך שנים – פשוט נכנעתי.

כאשר שמעתי לראשונה על אס.איי.איי, נדהמתי. בהיותי משוכנע שאני לבדי, מצאתי את עצמי מתקשה להאמין כי ישנה חברותא שלמה המוקדשת לבעיה זו. להיות עם אחרים החולקים את בעייתי אומר מבחינתי שני דברים: הדבר הראשון הוא שכולנו בחברותת אס.איי.איי מכירים בבעיה של התמכרות למין. כל חבר שאני פוגש בקבוצה מכיר את הכאב, הסבל והעינוי שמביאה מחלה זו. אני אינני לבדי; אנחנו איננו לבדנו.

הדבר השני הוא שכל אחד מאיתנו מחפש דרך רוחנית והינו נחוש לחפש אחרי התעוררות רוחנית וסוף להתמכרות פעילה. בכל פעם שאני נוכח בפגישה, כל הפנים שאני רואה שם חולקות פתרון משותף. כאשר אני לוקח חלק בפתרון המשותף בצורת השתתפות בפגישות ועבודת שנים־עשר הצעדים, אני מסתייע בחוכמה הקולקטיבית של אלפי חברי החברותא. ולאור אלו מתגלים לי אומץ ואמונה.