יש לי מחלה גוזלת חיים, שואבת נשמות. ביליתי עשרות שנים בבידוד, מפחד מכל דבר חוץ מהאינטראקציות השטחיות ביותר עם אנשים. היו זמנים שהרגשתי שאני לא יכול להמשיך, שהחיים לא ישתפרו ושהם לא נראים שווים לחיות, לפעמים התאבדות נראתה כמו דרך סבירה. אני יודע על אחרים שגם האמינו כך.

יש כאלה שנטלו את חייהם, הם בחרו לסיים את חייהם במקום לקחת את הסיכון לצאת החוצה ולבקש עזרה, או להרגיש את אי הנוחות של גילוי עצמי וקבלה. אולי הם לא יכלו להאמין שההחלמה שלהם אפשרית. הם ניסו להחלים, זה לא עבד. אם היתה התקדמות היא הייתה איטית מדי, או מלאת מכשולים. הם ויתרו.

הדרך שלי להחלמה גם נראתה איטית, היו לי מורדות ועוד מורדות. אחרים הגיעו להחלמה דרך המתנה של הייאוש מפתרונות אחרים. הם עבדו את התוכנית והתוכנית עבדה עבורם. אני עדיין הייתי באותו מקום, שהרגיש כל־כך נמוך. לפעמים חשבתי שזה לא יעבוד בשבילי אי פעם. אבל אני המשכתי לחזור לאס.איי.איי. בנקודה הנמוכה ביותר שלי, הבנתי שאני צריך לעשות משהו. עבדתי מחדש את הצעדים והתחלתי להיות כן עם עצמי.

הבנתי שיש לי בעיה כשאני שומר סודות. לכן יצאתי החוצה אל מכורים למין אחרים. בסופו של דבר יצרתי קשרים, פנימיים וחיצוניים, ששינו את חיי. התחלתי להירפא. היום, אני אסיר תודה ושמח שאני עדיין כאן.