בצעירותי האמנתי שעלי לדעת הכל ולהיות צודק בהכל, גם כשלא ידעתי. זה כלל גם דיונים עם אנשים שידעו יותר ממני. כשההתמכרות שלי השתלטה על חיי, לא שמתי לב שהייתי יותר ויותר צר־אופקים. במבט לאחור, אני עכשיו רואה איך המוח הסגור והמכור שלי בא לידי ביטוי. הייתי צריך להיות צודק. טענתי לידע שלא היה לי. ניסיתי לחזות את העתיד. הייתי פסימי ותמיד ציפיתי לתוצאות הגרועות ביותר האפשריות. המעטתי בערכם של אחרים, שהרעיונות שלהם היו שונים משלי. הייתי חצוף ורברבן, מנסה להיראות בעל ידע וחכם. חשבתי שאני שולט בעולמי.

אחרי שהתחלתי לחיות על פי שנים־עשר הצעדים, עמדתי מול מוחי הסגור וכיצד הוא עומד בניגוד להחלמה שראיתי באחרים, הייתי חייב להתמודד עם האמת שמוחי הסגור הפך את חיי לבלתי ניתנים לניהול. זה היה כמעט כואב כמו לראות איך ההתמכרות שלי הפכה את חיי לבלתי ניתנים לניהול. להפתעתי, כניעה גם בנוגע להתמכרות שלי וגם בנוגע למוח הסגור שלי הקלה על הרבה כאבים. בפעם הראשונה בחיי, זה היה לי בסדר לומר "אני לא יודע". ההודאה שאני לא יודע פותחת אותי ללמוד מניסיון ומאנשים אחרים." אני לא יודע " הפך לגורם מפתח בתרגול היומי שלי. זה יצר חופש אינטלקטואלי ורגשי שמעולם לא הכרתי.