מבחינתי, כל התוכנית מבוססת על הצעד הראשון. כאשר אני מביט אחורה לזמן בו מסרתי את הצעד הראשון שלי בקבוצת אס.איי.איי, אני מבין שבזמנו רק התחלתי להבין מה המשמעות של להיות חסר אונים. כאשר המשכתי בהחלמתי, חוסר האונים נעשה משהו יותר מוגדר עבורי – גם מבחינת מהו חוסר אונים וגם מבחינת מה חוסר אונים אינו.

חוסר אונים אינו שווה ערך לחוסר ישע. חוסר אונים אינו אמירה שאני תמיד אכנע להתמכרות אלא ההבנה שאיני יכול להתמודד איתה לבדי. אני חסר אונים אל מול ההתמכרות; אבל הכוח העליון שלי, שנים־עשר הצעדים וחברי המכורים המחלימים יכולים לתת לי כלים לחיות את החיים בהתאם לתנאים שהחיים מציבים בפני.

כמכור מחלים, עלי לקבל את חוסר האונים, לא כמשהו שיכול להסתכם בסיסמא שחוקה אלא כדרך חיים. אני חי את חוסר האונים שלי בתפילה, התבוננות, טלפונים לחברים מכורים מחלימים, הגעה לפגישות, בכנות שאני מפגין בשיתופים ובעבודת שנים־עשר הצעדים עם החונך. אני עושה דברים אלו לא רק כתרגילי העשרה עצמית אלא כי אני באמת חסר אונים. בתמורה, מוענק לי החופש שבחיים לא הייתי מאמין שיכול להיות בחלקי.