כשהגעתי לתכנית בפעם הראשונה, לא סמכתי על עצמי. בעיקר, לא על הרגשות שלי. ראיתי בהם אויבים – כי הם בגדו בי לא פעם. חשבתי שהם מחלישים אותי ושעליי להיות חזק בכל הנסיבות, לא משנה מה. תמיד הייתי "על המשמר", בוחן את עצמי בארבע עיניים. גם לא סמכתי על אנשים אחרים. האמנתי שאם אתן למישהו להתקרב אליי – האדם הזה בהכרח ינטוש אותי, או יגלה את הסודות שלי לכל העולם – אז גם עליהם השגחתי בארבע עיניים. הרגשתי מותש ובודד, ולכוד בהרגשה שאלו הם החיים. אין צורך לומר שהתמכרותי שגשגה באווירה העלובה הזאת.

נקודת המפנה בהחלמה שלי קרתה כשהתחלתי, לאט מאוד, לסמוך על עצמי מספיק על־מנת להודות ברגשות שלי – ומאוחר יותר, לסמוך גם על אחרים מספיק כדי לשתף אותם ברגשות שלי. ככל שהתחלתי להכיר בהם ולבטא את מה שקורה בתוכי – גיליתי שזה מקל עליי את הבדידות ואת הכאב. למדתי גם שהרגשות שלי הם משאב של מידע על הדרך שבה אני מפרש את העולם סביבי.

בתהליך הזה, קלטתי שבכך שאני סומך על הרגשות שלי ולאחר מכן על הקבוצה והחברים – אני מפתח אמון גם בכוח העליון שלי.