כאשר החונך שלי עודד אותי לבצע כתיבה יומית של הפגמים מהם הכי פחות הייתי נכון להפטר, זיהיתי מהר מאוד את פגם המחשבות השיפוטיות. בגאווה הפגנתי חוסר סובלנות כלפי אנשים שחושבים שהכללים אינם חלים עליהם. היופי של מערכת האמונות הלקויה שלי היה בכך שהייתי היחיד לפסוק מהם המניעים של אנשים אחרים.

יום אחד בזמן נהיגה, הנהג שלפני פנה שמאלה היכן שיש שלט האוסר פניה כזו. ישר נכנסתי לשיפוטיות. הייתי צדקני וממורמר במשך ימים. בכל פעם שחציתי את הצומת הזו, הכעס ותחושת העליונות חזרו. דרך שיחות עם החונך שלי ועם אחרים, נוכחתי לדעת שקרוב לוודאי שהנהג במכונית היה אדם טוב שפשוט עשה טעות. ואלוהים יודע כמה שלא הייתי רוצה שישפטו אותי רק על הטעויות שלי!

אם אני יושב בכס השיפוט ובז לאחרים, אני מאבד את הצניעות שלי, אני מבודד את עצמי, ואיני משאיר מקום לאמפתיה, הבנה, סליחה או אהבה. כעת, יש בידי כלים. תפילת השלווה והצעד השלישי מזכירים לי על מה בעצם יש לי שליטה. הצעד החמישי והשמיני שלי שומרים אותי מלהיות צדיק הרבה. טוב הלב והקבלה אותם חוויתי באס.איי.איי מזכירים לי את כוחה של האהבה.