מספרים שאחד המייסדים של תוכניות שנים־עשר הצעדים אמר למכורים לזכור את התחתית שלהם בכל יום. ההדרכה הזו אמנם פשוטה, אבל הפרטים משתנים מאדם לאדם. עבור רבים, אלה התוצאות המכאיבות – אבדן של קשרים ועבודות, מעצרים, מחלות, או השפלה פומבית – שנובעים מהתנהגות התמכרותית. עבורי, נקודות הציון היו פנימיות יותר.

הגעתי לתחתית שלי בזמן שעפתי גבוה בעבודה שלי, קניתי בית חדש ומכונית חדשה, בדיוק נולד לי תינוק חדש וזכיתי להרבה הכרה ציבורית. הכל נראה טוב מבחוץ. אבל בפנים התרסקתי. הייתי בודד ונואש, מפוחד להיתפס, ומרוסק מבושה על ההתמכרות שלי. הייתי שקר, אסון יפה־תואר. למה שארצה לזכור את זה?

כל אחד מהצעדים, החל בהודאה בחוסר האונים ועד לנשיאת המסר, מוביל אותי לבחינה מחודשת של הנקודות הנמוכות שלי. באמצעות ההיזכרות, אני לא מתמודד רק עם העובדות, אלא גם חווה מחדש את הרגשות של הזמנים ההם, והופך יותר פגיע ונגיש מבחינה רגשית ורוחנית. נראה שהפתיחות הזו יוצרת מקום לכוח העליון שלי לעבוד בתוכי. מתנות הכניעה – יום נוסף של ניקיון, קצת יותר גדילה רוחנית, אפשרות לתת שירות, תודה עמוקה עוד יותר על חיי – נובעות עכשיו מההיזכרות הזו.