כשהייתי מפחדת בהתחלה, החונכת שלי הייתה אומרת: "אומץ הוא פחד אשר התפלל". הייתי מתעצבנת מזה. כשהתפללתי, לא עשה רושם שזה עזר לי, וחיפשתי הקלה. עבורי, אומץ פירושו היה היעדר הפחד ולא ראיתי איך אוכל להתקדם בחיים כשאני מרגישה כל־כך מבוהלת.

לאחרונה שמעתי מסר שהכניס אותי לקנה מידה נכון יותר. הדובר אמר שעבורו הצעד השישי הוא צעד של פעולות. הוא מתפלל לשחרור ולאומץ (בדיוק מה שהחונכת ניסתה לומר לי) ואז עושה את ההפך ממה שהוא היה רגיל לעשות פעם, כשפגמי האופי שלו היו פעילים. כך הוא מפגין נכונות שהם יוסרו ממנו.

יש לי חרדה חברתית גדולה – תוצאה של הפחד שנובע מהריכוז העצמי. אני מפחדת מהרושם שאני יוצרת בשיחות עם אנשים, בפגישות ובמצבים חברתיים אחרים. הבושה שלי אומרת לי שאני רמאית, ואני מפחדת שאחרים יגלו זאת ויאמינו בכך גם.

הפתרון שלי הוא להתפלל להקלה מהפחד ומהריכוז העצמי שלי, ואז לשים את עצמי במצבים מהם אני נמנעת בגלל אותו פחד. פירוש הדבר הוא להתפלל המון ולחיות מחוץ לאזור הנוחות שלי כמה שיותר. לאט לאט זה נהיה קל יותר, וחוויתי גדילה מדהימה. וכנראה שזהו אומץ, למרות שהרבה פעמים זה לא ממש מרגיש ככה.