כחצי שנה בתוך ההחלמה באס.איי.איי, רכבתי על אופניי לאורך תעלה. התעמלות הפכה לחלק בלתי נפרד מתוכנית ההחלמה שלי, אבל אחרי חצי שנה כבר לא רכבתי על מה שנקרא – 'ענן ההחלמה הוורוד'. עמדתי להיבחן.

מסלול האופניים שלי קירב אותי למוסד למבוגרים שביקרתי בו לעיתים תכופות בהתמכרות שלי. לפתע, הרגשתי את "הדחף הרודני" לעצור ולהיכנס, ידעתי שהכניסה תוביל בהכרח למעגל הפנימי שלי. הלחץ היה חזק, עוצמתי ומפחיד. לא יכולתי להתנגד, וביקשתי מאלוהים שיעזור לי.

כשביקשתי מאלוהים עזרה, הרגשתי את ההצעה להמשיך במסלול האופניים שלי עוד רבע שעה. ואז, אם בכל זאת ארגיש את הדחף בעוצמה כה רבה, אני יכול לחזור למקום הנוכחי, מה שייקח עוד רבע שעה, ולראות איך ארגיש.

בזמן שחמש־עשרה הדקות הראשונות עברו, כך גם הדחף. אלוהים הוציא אותי מהתשוקה שלי. זו הייתה נקודת מפנה בהחלמתי. למדתי שבעזרת אלוהים התשוקה שלי תחלוף, שאני לא צריך להיות עבד שלה. הפסקה של חמש־עשרה דקות של אלוהים בין השתוקקות לפעולה הפכה לכלי בסיסי בהחלמתי והצילה אותי מנפילה בהזדמנויות רבות.