הגעתי לאס.איי.איי חברה ותיקה בחברותא אחרת. חשבתי שאני יודעת משהו על החלמה. בזכות הכוח העליון שלי למדתי אחרת.

לקחתי חונכת, עבדתי את הצעדים וחנכתי אחרים. מפוכחות הייתה רשימת מטלות: לסמן, לסמן ולהמשיך הלאה. לאחר יותר משנה מפוכחת, נפלתי שוב. בקושי הצלחתי לחזור לחברותא, אבל כשעשיתי זאת המתנה החלה.

הפסקתי לדעת דברים. אני נתתי לעצמי את המתנה להיות חדשה. אני הקשבתי. אני שאלתי שאלות. אני קיבלתי. מהמתנה הזו של האין, הוענקה לי התחלה חדשה, החלמה חדשה, חיים חדשים, "אני" חדש – אני שיכולתי להכיר, אני שיכולתי לאהוב, אני שיכולתי לחלוק.

כאשר מפוכחות הייתה רשימת משימות עם יעדים שהוגדרו מראש, נשארתי מרותקת למחסומי המחשבה שלי של התמכרות, מוגבלות ותהיות. כשהפכתי לריק ופשוט נכנעתי לתהליך, הייתי מלאה עד כדי עלייה על גדותיי.

כשעבדתי כל צעד בלב ובמוח של מתחילה, חוויתי מתנות – מתנות שאותן לא יכולתי לדמיין.

אני עובדת עכשיו על הצעדים, חונכת אחרים ועושה שירות, אך הלב שלי שונה. אני פועלת לא מכיוון שאני חייבת, אחרת אני אשתמש, אלא מתוך אהבה והכרת תודה. אני רוצה שאחרים יקבלו ויגלו את מתנותיהם הבלתי נתפסות. חשוב לי שאחרים יקבלו את אותה ההזדמנות להתחלה חדשה ולחיים הראויים לחיות.