עזרתי להרבה חניכים בעבודת הצעד השביעי. ביקשתי מהם גם לכתוב את תפילת צעד שבע שלהם. כמעט בכל פעם יוצאת לנו תפילה יפהפייה, שאיכשהו נשמט ממנה החלק החשוב ביותר – הבקשה. בכל פעם הם המומים כשאני מזכיר להם שהם שכחו לבקש מאלוהים לקחת את פגמי האופי שלהם. לפעמים הם כותבים אותה מחדש – ושוכחים שוב.

בעבר, הייתי מבקש מאלוהים לעזור לי להיפטר מפגמי האופי שלי או "רמזתי" לו בזה שתיארתי כמה כאב וסבל פגמי האופי שלי גרמו לי – אך מעולם לא ביקשתי ממנו פשוט להסיר אותם ממני.

וכעת, כשאני זוכר, אני פשוט מבקש מאלוהים להסיר ממני את פגמי האופי שלי ופשוט סומך שזה יקרה לי, אולי בשינה. כשאני מתאר זאת כך, זה עוזר לי להשאיר בחוץ את כוח הרצון שלי. אני זוכר שהסרה של פגמי האופי היא עבודה של אלוהים ולא שלי וזה עוזר לי יותר לרצות שהכוח העליון שלי יעשה זאת.

אז למה לבקש זה כל־כך קשה וכל־כך עוצמתי? אולי כי זה מבטא כניעה עמוקה מצדי. כיוון שאני נוטה "ליטול את ההגה בחזרה", לרוב עליי לבקש יותר מפעם אחת. אז מהו החלק שלי? מה אני עושה אחרי שביקשתי מאלוהים להסיר ממני את פגמי? אני משחרר תוצאות ומתקדם לצעד השמיני.