מאז שאני מסוגל לזכור, חשתי שמשהו מבשר רעה עומד להגיח, שאני חייב להתכונן לקראתו. מעין גורל שייעד לי את תפקיד הגיבור – עולם להציל, קרב להילחם בו, אויב להתגבר עליו. אולי צפיתי ביותר מדי סרטי פעולה או קראתי יותר מדי ספרי קומיקס. אולי ברחתי מהמציאות של ראיית האבא האלכוהוליסט שלי מכה את אמי על בסיס קבוע. לא משנה מה הסיבה, חשתי צורך דוחק להתכונן לקרב העתידי הזה אדיר המימדים.

עכשיו אני בחדרים כמכור למין בכניעה מוחלטת, ויום אחד זה הכה בי כמו משאית. זהו הקרב שצפיתי. זה מה שתת המודע שלי חזה. לאחר שלושים שנה, העיניים שלי פתוחות מול הייעוד שלי עלי אדמות. דורות של מכורים והיסטוריה משפחתית של בושה ודיכוי ייחלו לרגע הזה של בהירות.

להפסיק את השורה הארוכה הזו של שנאה עצמית ובושה זוהי מלחמתי הגדולה. זהו מאבק פנימי, יותר קשה ויותר מאיים משיכולתי לחזות. המעגל נגמר אצלי, כאן, עכשיו. אולי לא תכננתי את הרגע הזה, אך אני מוכן רוחנית לממש את הייעוד שלי עד הסוף. כל המשאבים החיוניים שאני זקוק להם הם כאן באס.איי.איי. מה יכול להיות יותר אצילי מאשר עצירת מעגל הבושה?