כשהגעתי לתכנית בפעם הראשונה, לא הבנתי למה שמים כזה דגש על שיחות טלפון עם חברים. למי יש זמן לזה, חשבתי, לעצמי. מה, המפגשים לא מספיקים? ובכל מקרה, מי בכלל רוצה להקשיב לי?

למזלי, באתי לתכנית כל־כך שבור ומרוסק שהייתי מוכן פשוט לנסות הכל. וכך התחלתי לעשות שלוש שיחות החלמה ביום: אחת לחונך ועוד שתיים לחברים בתכנית, חברים שקשה להם לעלות על הניקיון או חברים חדשים.

למרבה הפלא, זה עבד! עצם הפעולה של טלפון לחבר מנפצת את הבועה שלי ומבססת את החיבור עם מישהו אחר. זה מוציא אותי מהראש שלי, ששם זה יכול להיות מסוכן. ולפעמים, זה מאפשר לי אפילו לתת שירות, באופן מפתיע.

למרות הפחדים שהיו לי בהתחלה, איש לא שאל אותי מעולם מדוע אני מתקשר. בכל פעם, הטלפונים שלי נענו בחמלה והכרת תודה. אני לא יכול לתאר לכם כמה פעמים החבר בצד השני פשוט אמר לי: "הייתי כל־כך זקוק לטלפון. תודה רבה לך".

חשוב לי לעשות שיחת תכנית בכל יום, גם כשהדברים מסתדרים טוב. זה כאילו שאני מתרגל איזה שריר, ומכין אותו ליום שבו הרעיון להשתמש יראה בעיניי אטרקטיבי. בימים כאלה, הנייד שלי פתאום שוקל המון.