כמו הרבה אנשים, התמודדתי עם קושי לפנות לאחרים כשאני כואב – כי אני לא רוצה להטריד אנשים. הייתי מפוכח בהחלמה במשך מספר שנים, פעיל מאוד בעבודת הצעדים ובשירות. ואז הגיע ערב שבו התחלתי לסטות מהמסלול. שטפתי את הרצפה בדירת שני החדרים שלי, כשבראש שלי – טירוף של ריצה בתוך הגלגל, ולמעשה אני עוד שניה עושה חור בשטיח מרוב אובססיה. הייתי כבר לא במצב מודע די הצורך כדי להתקשר לחונך או למישהו אחר. הייתי, כמו שאומרים, דפוק על כל הראש.

ואז הטלפון התקשר. זה היה חבר מהקבוצות. בקושי הכרתי אותו ולא היה איזה חיבור גדול בינינו. הוא אמר שחונך שלו אמר לו להתקשר בכל יום לחבר אחר והיום פשוט הגיע התור שלי. אמרתי משהו כמו: "או קיי. אז מה קורה"? הוא עדכן אותי בקצרה. אני לא חושב שסיפרתי לו על הבלאגן שלי. לא היה לי את האומץ. זו הייתה שיחה קצרה ומנומסת, אך לא נעימה במיוחד.

לאחר שהוא ניתק, קלטתי שאני חזרתי לכדור הארץ וחלקי בין החיים. השיחה שלו שחררה אותי מהספירלה. אני יודע שהכוח העליון שלי כיוון אותו להתקשר אלי באותו יום כי הייתי רחוק מדי מלבקש עזרה. הוא הציל אותי בכך שהוא דאג לעצמו.