עוד לפני שירדתי על ברכיי הבוקר, קלטתי שכבר עזבתי למגרש המירוצים – שכבר עשיתי הקפות על מסלול המרוצים הישן שבראש שלי. בזמן שלקח לי להכין קפה, להוציא את הכלב, ולהתחיל בתפילה שלי, השתמשתי פעמיים בכלל שלושת־השניות שלי, שיחזרתי את אירועי אתמול, והתחלתי להתאבסס. כבר הייתי בריכוז עצמי – הבעיות שלי, האגו שלי, הדרך שלי.

ברוגע, שמעתי את אלוהים קורא לי לחזור אל קו הזינוק. אוקי, זינוק שגוי. בוא ננסה שוב. התפללתי "עזור לי למקד בך את עיני. עזור לי לרוץ על המסלול שנקרא החיים בהתאם לרצונך ולא ולרצוני. שים את הדברים בעלי המשמעות בראש הרשימה במוחי ובליבי. תן לאהבה להיות הדלק שלי היום". הפכתי להיות "פתוח לקבל החלטות חדשות… לאור אהבתו והשגחתו של הכוח העליון שלי… בדרך של רכות וחמלה".

ואז שאלתי, מה עליי לעשות היום. המסר שקיבלתי היה פשוט להיות נוכח יותר עם מי שאני נמצא איתו. קראתי פסקה מוכרת על אהבה שהזכירה לי את ממצאי הצעד הרביעי. למרות שעוד לא הייתי שם, ידעתי שהכוח העליון שלי כבר התחיל להוביל אותי למסלול חדש מחוץ למרוץ – מסלול של התמדה בריצה לטווח ארוך, לא ספרינט – משהו טוב הרבה יותר ממה שהייתי מסוגל לדמיין. באמצעות החסד, אני מסוגל לרוץ כך היום. שתיתי את האהבה כדלק, והתחלתי לרוץ.