הבדידות תמיד הייתה חלק מסיפור חיי. אפילו בהחלמה אני עלול למצוא את עצמי מתבודד בעבודה ובבית. אך בנוכחות של חברותא אני מיד הופך לנמרץ ומחובר.

לכן אין זה מפתיע שהרגשתי מחובר אף יותר בכנסים של אס.איי.איי. הרגשתי המון תמיכה ועוצמה מלהביט בחדר סביבי ולראות בו 200 מכורים למין מחלימים, כולם עם אותן בעיות, אותה היסטוריה ואותה תחושת שייכות. בכנס עצמו, התחלתי לייצר חברויות וחיבורים שימשיכו במהלך הזמן לגדול ולהתפתח.

אחד הדוברים שיתף את פריצת הדרך של חייו ואת הכניעה שבאה בעקבותיה. הוא אמר שבחיים לא האמין שאנשים עדיין יאהבו אותו אם ישמעו את סיפור חייו. יכולתי בהחלט להתחבר לכאב ולתחושת האשמה שלו ואף לא היססתי לבכות. גם מכורים אחרים בחדר בכו. במהלך הזמן שהוא סיפר את הסיפור שלו, כל החרדות והדאגות כאילו התמוססו והרגשתי את עוצמת התכנית ואת הכוח העליון שלי באים לידי ביטוי דרך הדובר הזה.

לפעמים אני שוכח את כל הכוח והאנרגיה שאני מקבל מהמכורים הקרובים אליי. אני אוסף שוב את הרצון העצמי שלי ושוב מוצא את עצמי לבד, נלחם במחלה. רגעיי הגדולים היו עם מכורים אחרים, תוך שיתוף פתוח ותחושת הפגיעות. חיבור עם אחרים ושיתוף אינטימי הם כנראה הדרך היחידה שבה אני יכול להמשיך במסע ההחלמה הרוחני שלי. זו באמת מתנה מאלוהים.