השימושים שלי דפקו לי את החיים ופצעו מאד את אלו שדאגתי להם, אבל אני חושב שההפסד הגדול ביותר מהמחלה היה אובדן של שנים של זמן יקר מפז. חיי הם עשירים ובאופן כללי אין לי מספיק שעות ביממה כדי שאוכל לעשות את כל מה שאני רוצה. כשהייתי בתוך ההתמכרות, היו לי אותן הזדמנויות כמו היום, אבל יכולתי בפועל להקדיש זמן לאחוז מזערי מתוכם, אם בכלל. הייתי מתעסק כל הזמן עם המין: תכנון, פעולה, פחד שיגלו אותי, המצאת שקרים, הימנעות ממקומות ואנשים, תהייה מדוע אינני מסוגל להפסיק, האשמת האחרים, וחוזר חלילה.

כשחישבתי רק את הזמן שהושקע בהורדה של הפורנו (בלי לקחת בחשבון את כל התכנון, שמירה, או צפייה או דאגה) – הגעתי בקלות לזמן כולל יותר משנה בחיי, שנה של מרדף כפייתי אחרי משהו שהזיק לאחרים וגם לי, גם כשזה נוצר, גם כשרדפתי אחרי זה וגם כששמרתי את זה. אם אני מצרף לזה גם את הזמן שהשקעתי בשמירה ובדאגה בקשר לזה, זה מצטרף למספר שנים, שנים רבות של אומללות עצומה.

תודה לכוח העליון שלי ולתכנית של אס.איי.איי, היום אני מסוגל להיות נוכח ברגע הזה. הרגע החולף והנפלא הזה הוא כל מה שבאמת יש לי, מתנה מופלאה. ואם אני מביט רגע בתוכי או סביבי, אני מגלה הזדמנויות להכרת התודה, מחשבה, למידה, אהבה, יצירתיות, שיתוף וקבלה… הרשימה לא נגמרת. כל שעליי לעשות הוא לבחור להיות כאן ועכשיו, ולבקש מהכוח העליון שלי הדרכה.