השתכנעתי שעליי להיות על אנושי כדי להרגיש נורמלי – ובגלל זה עבדתי עד שהייתי מותש, וזה עורר אצלי תחושה שאני חייב להשתמש. לא עשיתי כושר, לא ישנתי טוב, הלקיתי את עצמי בטירוף על טעות הכי קטנה וחייתי בחרדה גדולה.

שמעתי במשך שנים שכושר ירומם את מצב רוחי. מגוחך! – חשבתי לעצמי. זה רק מתיש אותי. אך בכל זאת נכנסתי לסדרה של אימוני כושר, בהמלצת הרופא שלי. נחשו מה? התחלתי להיות פחות מדוכא ואפילו מאושר לעתים.

וזה המשיך עם עוד הרבה דברים שאת חלקם אני עושה היום כחלק מדאגה שגרתית לעצמי. אני מתחיל את היום שלי בתפילה, תרגול התבוננות, וקריאת ספרות רוחנית. אני מפסיק לעבוד ולעשות כל מה שקשור לעבודה בשעה סבירה, על־מנת שאוכל להתאוורר, לתרגל התבוננות, להתפלל, לקרוא משהו רוחני וגם לזוז לישון בשעה סבירה. אני עושה מאמץ מודע להיות רך עם עצמי, לנוכח הנטייה של המחלה שלי לגרום לי להלקאה עצמית. אני מתקשר לאנשים על בסיס יומי על־מנת להפיג את הניתוק שלי ומדבר עם חברי התכנית. זה מוסיף לי אהבה עצמית. אני מרגיש טוב יותר ואני אדם יותר טוב.

שמעתי שעליי לאהוב את רעיי כמוני. אך לפני שהפכתי את הדאגה לעצמי לעדיפות עליונה, הייתי מצטער בשביל השכנים שלי, אם היו לי כאלה.