במבט ראשון, מסורת זו נראית אולי ברורה די הצורך: עיקרון האחדות – הצורך בתיאום, בהרמוניה, ללא פילוגים. אך דווקא המילה הרמוניה, המתחברת לתחום המוסיקה, מזכירה לנו שהאחדות אינה דומה לשכפול והעתקה, אלא קרובה יותר לסכום מצטבר של קולות שונים, או חלקים שונים, המתחברים לכדי דבר מה שלם וגדול יותר.

בחברותא שלנו, קולותינו האישיים עשויים להתנגש עם קולות אחרים, כשאנו מתעקשים שרק הדרך שלנו היא הנכונה והראויה – זה עלול להפוך למשהו הרסני, לחוסר הרמוניה או מנגינה של תו אחד. אם נדבר בקול אחד ובודד, לעולם לא תהיה לנו קהילה או חברותא חיה ומתפתחת. הקולות שלנו יכולים להישאר נבדלים, אך עם זאת להצטרף יחדיו לכדי היווצרות של מעין השלמה הדדית של מסר רחב יותר או שיר מקהלה או חברותא של מכורים למין אנונימיים. כי בדיוק כמו בשירה, גם חיבור ושילוב החוויות הנפרדות שלנו, הכוחות והתקוות מייצר שילוב מופלא שמעלה ומשדרג את המסר שלנו.