כשהייתי צעירה, אחי נגע בי בדרכים שהרגישו חמימות ומדגדגות. כשמחיתי, הוא היה מחזיק אותי בכח וממשיך. ידעתי שזה לא בסדר. ניסיתי לספר לאמא שלי, אבל המילים פשוט לא יצאו לי מהפה. ואז, יום אחד הוא הפסיק. הרגשתי בושה על כך שרציתי אותו שוב. הרגשתי נטושה. שנאתי אותו במשך שנים.

כשכתבתי את הצעד הרביעי שלי, קלטתי שהייתי צריכה לכתוב את הביטוי "ניצול מיני". היה לי קשה מאד להכיר בזה, אפילו מול החונכת שלי. שנאתי את זה שאחי לקח ממני את התמימות שלי. היו לי הרבה מאוד שאלות בלתי פתורות. עם זאת, התקדמתי הלאה, והגיע הזמן לצעד תשע.

התיקון הראשון שעשיתי היה מול אמא שלי. הגענו לנושא של אחי והיא סיפרה לי שהוא נפגע מינית בידי אישה שאמרה לו להתאמן על זה בבית. הוא התאמן עלי ואז הלך לאחותי כשהתחילה את גיל ההתבגרות. זו הייתה הסיבה שהוא נטש אותי.

למרות שהחליא אותי לשמוע את זה, זה שינה את רגשותי. הרגשתי צער על אחי ואחותי. הרגשתי חמלה ואמפתיה עבור מי שפגע בי! מאוחר יותר, הייתי מסוגלת לכפר על הדברים שאני עשיתי לו. המעמסה שלי הוסרה. היה כואב לחקור את הפרק הזה בעברי, אבל זה היה שווה את זה. השלווה שלי שווה את זה.