היום קיבלתי מכתב מההורים שלי. זה נס שההורים שלי ואני מתקשרים בכלל, מפני שהילדות שלי הכילה השתוללות של התעללות מינית, רוחנית, ופיזית. לא דיברתי אתם במשך עשור. אין צורך לומר שהייתי צריכה להתמודד עם הפחדים והטינות שלי ולשחרר אותם. אפילו עכשיו, אני עדיין מואשמת שחשפתי את הסוד המשפחתי, שביישתי את המשפחה. דוחקים אותי לפינה ככבשה השחורה הנצחית.

כשאני עובדת את שנים־עשר הצעדים, אני ממשיכה לעשות תיקון כאורח חיים. בילדותי, צפיתי בגברים בונים גשר על פני הנהר בסביבת ביתי. במשך חצי שנה צפיתי בהשתאות איך שני צוותים בשני צידי הנהר בנו רמפות של עפר, יצקו את העמודים, ובמיומנות רבה נפגשו באמצע כדי להשלים את הגשר.

עבורי, מעשי התיקון דומים לכך. אני אחראית רק על החצי שלי בגשר. אני מתחזקת את החלק שלי בגשר גם אם האדם השני אפילו לא בנה את החצי שלו. אני חושבת שזו אחריותי שהחצי שלי של הגשר ינצנץ כדי שאם יחליטו יום אחד להתחיל לבנות את החצי שלהם, ידעו שהחלק שלי הוא לא רק מילים. הם ידעו שהתכוונתי לכך מפני שאני חיה כך.