אני זוכר תקופה מסוימת במהלך ההחלמה שלי, בה האמנתי כי הימנעות ארוכת־טווח היתה בגדר הבלתי אפשרי. תמיד לקחתי ברצינות את תהליך ההחלמה שלי באס.איי.איי, אבל היה נראה כי באופן בלתי נמנע אפול לשימוש תוך ייאוש, תסכול ובושה. פעם אחת, לאחר שנתיים של הימנעות, נפלתי חזרה אל כמה מההתנהגויות הנוראיות של חיי. חשתי כי תכנית אס.איי.איי, שנים־עשר הצעדים ואלוהים הכזיבו אותי. אבל אז, הסתכלתי על החונך שלי ועל כמה אחרים בפגישות והבחנתי שהם פשוט דוגמאות חיות של נס ההחלמה.

אז נתתי מבט קרוב יותר בצעד שתיים והבנתי שכמות המאמצים שאני משקיע לא היתה הבעיה. זו היתה איכותם. לא פיניתי מקום להדרכתו ועזרתו של הכוח העליון בתהליך. קלטתי שעבדתי את התוכנית בטירוף, מתוך אמונה שמה שאני רואה הוא כל מה שישנו. הרצון שלי נוטה להיות קצר־רואי, אנוכי, מפוחד ורודף הנאות, ומתוך כך הפסדתי המון. במקום זאת למדתי להתרכז ביחסים שלי עם כוח עליון, להאזין ולנסות ללכת אחר רצון אלוהים ולא אחר רצוני. כאשר פעלתי כך, הימנעות והחלמה ארוכות טווח נהיו המציאות שלי.