במבט לאחור, אני רואה כיצד חיי הזדחלו קדימה מילדות בודדה ומבודדת, דרך התבגרות בריכוז עצמי, ולבסוף אל תוך בגרות בה קנאה הייתה תמיד נוסעת באוטובוס החיים. אמנם לא השוויתי את עצמי לאחרים, וחשבתי הם חכמים יותר, חזקים יותר, נאים יותר או פופולריים יותר, אלא יותר הייתי מנותק, ודרך מה שראיתי כשצפיתי בדמות שלי במראת החיים. ראיתי דחליל רזה, ילד עם נזלת שלבש מעילי טוויד ומכנסיים. לימדתי את עצמי לא לאהוב את הדמות הזאת.

לאורך השנים שמרתי על ההתרשמות שאני עדיין הילד הקטן שראיתי כמכוער. בכלא הזה נמנעתי מחברויות קרובות, זלזלתי ביכולותיי ומצאתי סיבות להיכשל. במערבולת זו של הפחתה בערך עצמי, מכור המין שבי מצא את ביתו.

עבודתי בהחלמה הביאה מתנות רבות, חלקן ברורות באופן מיידי ואחרות גדלות בעדינות ברקע. מבין המתנות העדינות, קבלה עצמית הולכת וגדלה פרחה מהאהבה והקבלה של חברי בחברותא, ומהאהבה והחסד של הכוח העליון שלי. קבלה זו אפשרה לאהבה לזרום לפני השטח. לבסוף, קרנבל השיגעון, כפי שאני מכנה את התפיסה העצמית השלילית שלי, נעלם. כעת, המשימות הכי לא נעימות של המראה הן לבדוק את אותו כתם מעצבן בחולצה שלי, או לראות אם העניבה שלי ישרה.