מבחינתי התמכרות למין היא מחלה של מערכות יחסים ופרספקטיבה. ככל שאני מבודד יותר, כך הפרספקטיבה שלי מעוותת יותר. ככל שהפרספקטיבה שלי מעוותת יותר, כך אני מתבודד יותר.

בדיוק שמעתי על חבר נוסף שהתאבד. קבוצת הבית שלו נפגשת ביום בו בחר לשלוח יד בנפשו. מדוע הוא לא יכל להתאפק מספיק זמן רק כדי להגיע לפגישה? כשאני שומע על דברים כאלה, זה גורם לי להיות נחוש יותר מתמיד להעביר את המסר למכור שעדיין סובל, כמו שמעודד אותנו הצעד השנים־עשר.

אני נזכר, שפעמים רבות מדי אפשרתי לפחד או לגאווה שלי למנוע ממני להושיט את היד כשלא הייתי בטוח שמישהו זקוק ליד שלי. או שאני לא פונה לחבר השקט בפגישה מכיוון שאני עלול לחוות דחייה. אך אני מאמין שהכוח העליון שלי רוצה שאושיט יד לעזרה גם אם אני מסתכן במבוכה, אפילו אם היד המושטת תדחה. אני לא רוצה שהפחד או הגאווה שלי ימנעו אותי מזה. התחושות הרודפות אותי אם לא אעשה זאת, אינן שוות את הנוחות הקרה של לא להסתכן רק כדי שלא איפגע. כשאני מושיט יד, זה מחזק את ההחלמה שלי וזה עשוי להציל חיים, אולי את אלה שלי.