לאחרונה גיליתי מדוע אני כל הזמן שופט אחרים ומשווה את עצמי אליהם. זה נובע מפחד. יש בי חלקים שמאמינים שאם אני אמצא במה אני יותר טוב או שונה מאחרים, אז לא אצטרך להתמודד עם מה שהם מתמודדים. כמובן שזה לא משהו רציונלי. זה מין הרגל מחשבתי, אך הוא מושרש אצלי ממש עמוק ואני נופל בו בהרבה הזדמנויות.

לפני לא הרבה זמן, חבר לדרך מעד. הרגשתי כלפיו כאילו ששנינו צועדים על המים ונשארים נקיים מדי יום ביומו בחסדו של אלוהים. אך גלי ההתמכרות סחבו את חברי למערבולת. הייתי משותק מפחד מספר ימים. קולות המחלה שלי צרחו לי באוזן: "אתה הבא בתור".

התחלתי לשפוט את עצמי ולהשוות את עצמי לחבר שלי, מנסה למצוא את הטעות הקטלנית שלו שגרמה למעידה, טעות שאני לא עשיתי אותה ולכן אני "מוגן בפני הגורל". אך לא יכולתי למצוא שום דבר שיסביר לי באמת מדוע חבר שלי מעד ואני לא. בדיוק כמו כולם, גם אני אדם אנושי, כל דבר אנושי אינו זר לי, ואני חסר אונים מול מחלתי. כמובן שלא לי לשפוט אחרים, אבל ההבנה עד כמה אני תלוי בחסדו של אלוהים אולי מסייעת לי להישאר נקי.