אשתי ואני עוברים לדירה אחרת בעיר. הגישה שלנו לעניין שונה, ומדי פעם אנו נכנסים לעימות.

היא מצידה, משקיע מחשבה רבה בתכנון והאריזה של כל קרטון. אני, לעומת זאת, זורק לכל קרטון חפצים עד שהוא מתמלא, ממלא את המכונית כולה ואז נוסע. אני כבר אארגן את החפצים עצמם בבית החדש. לטעמי היא סתם מקשה את המלאכה עוד יותר. ביום שבת בבוקר התעמתנו שוב, ולאחר מכן נסעתי לבית הישן להעמיס עוד חפצים. בעודי יושב לבדי ברכב, הכנעתי את התוכחה שבפנים אצלי, ופשוט הודיתי בכך שאני מאוכזב ממנה, ממני ומהעניין כולו. פניתי לכוח העליון בבקשת עזרה וברגע נפלה עלי ההבנה שהיא לא מנסה לדחוף שום מקל בגלגלים. היא פשוט מיישמת את הגישה המאוד מצפונית שלה במלאכה המתישה הזו. אז גם הצלחתי להבחין איך חוסר הסבלנות והסובלנות שלי הופכים את המשימה המאתגרת הזו לממש בלתי נעימה – לנו, לי ובעיקר לה. אני הייתי זה שהפך את העניין לרווי במתחים.

התוכנית לימדה אותי שאין זה משנה מי צודק. אם התנהגתי באופן גרוע או חסר התחשבות אני צריך להודות בזה ולתקן את דרכי. כשהיא נכנסה לבית, הפסקתי את המלאכה. הכרתי בפניה בחוסר ההתחשבות שלי והתנצלתי על כך שהכנסתי אותה למתח. לאחר מכן הפגנתי סובלנות ותמיכה בעבודה המאומצת שלה. קרוב לוודאי שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי זה שבועות.

דרך אגב, אני הזזתי שלושה קרטונים על כל קרטון שהיא העבירה, אבל עכשיו איני מוצא כלום!