כשהסתכלתי על הצעד השמיני שלי, הרגשתי מוצף. הצעד הרביעי שלי חשף את הפגם של חוסר הכנות בכל הטינות והפגיעות שלי, מלבד שני מקרים. ידעתי שאני צריך להיות כן כשאעשה את הכפרה שלי, אבל פשוט לא רציתי. הייתי כן עם עצמי, עם אלוהים ועם החונך שלי. הלוואי שזה היה מספיק טוב, אבל הלב שלי אמר אחרת.

כשחזרתי לצעד השמיני, הרגשתי אחרת, יותר מוכן. כן, פגעתי באנשים האלה, אבל היום לא פגעתי באף אחד. נחתי בעובדה הזאת. ככה אני רוצה לחיות — בלי לפגוע באחרים.

כל נכונות שהרגשתי, נחתי בה, והתפללתי שאלוהים יבנה על הנכונות הזו. התבוננתי בטוב שיכול לצמוח ממעשי הכפרה שלי. אני יכול לתקן עוולות שעשיתי, לנקות את המצפון שלי, ולהיות בקשר קרוב יותר עם הכוח העליון שלי. הרגשתי תקווה.

נזהרתי שלא לפנטז על תוצאות ממעשי הכפרה שלי; אני לא יכול לשלוט בתגובה. הזכרתי לעצמי שאני מכפר למען עצמי, כי זה הדבר הנכון לעשות וכי אלוהים רוצה שאלמד ואחווה אהבה. הפכתי למוכן בכך שישבתי בשלווה שהרגשתי באותו יום, והבנתי שהשלום הזה ימשיך לגדול ככל שאעשה את העבודה המעשית.