כילד, חייתי בעולם ללא גבולות. בבית שגדלתי בו, היו חוקים כמו "אין מנעולים בשירותים" ו"אין שיחות טלפון פרטיות". כמכור למין פעיל, עולמי המיני חסר הגבולות היה נראה מרגש וכיפי. במציאות זה היה מפחיד ובהחלט לא בטוח.

הייתי מבוהל. ביום אחד, פחדתי מאנשים אחרים, ולמחרת – הייתי נואש למגע אנושי; ביום שלאחר מכן, אי אפשר היה לגעת בי. החיים שלי היו ניתור מתמיד בין שיאים של אימה ונזקקות. למען האמת, כשהגעתי לראשונה לאס.איי.איי, פחדתי כל־כך עד שיכולתי לבוא רק עם חבר, וניסיתי להסתתר בתוך הצל שלו.

הוקל לי כל־כך למצוא את עצמי במקום שבו מכורים למין מחלימים אחרים מכבדים אותי פיזית. רבים דיברו איתי בחביבות ובעדינות, מבלי לזוז לעברי. רבים הציעו לחבק אותי והבהירו לי שהאפשרויות שלי פתוחות. ואחרים העניקו לי את החיבוקים הטובים ביותר שהיו לי בחיים, כי עכשיו הייתי חופשי משימושים. החיבוקים האלה אולי הרגישו מוזרים בהתחלה, אבל הטוב ביותר זה שהם הרגישו בטוחים.