גם לאחר מספר שנים של ניקיון והחלמה, אני עדיין יכולה לחשוב "שליטתו של אלוהים" כשאני שומעת "השגחתו של אלוהים". כשאני גורמת לנזק כלשהו על־ידי הטינות, הרחמים העצמיים או כל פגם אופי אחר, אני לעתים קרובות נרתעת מלהודות בטעויות שלי, כי אני מרגישה שאני חייבת לעשות זאת בשביל לרצות את אלוהים. זה נובע מתוך אשמה, האמונה שעליי להרוויח את אהבתו של אלוהים ושאני לא ראויה מטבעי כפי שאני. זה הרעיון הישן שאלוהים הוא הורה שתלטן שאני צריכה לרצות על־מנת לשמור על שלום בית.

יום אחד, החונכת שלי אמרה לי שהיא חושבת על זה כמסירת רצונה וחייה לאהבה. לפתע, הכול השתנה עבורי. בעוד שהמילה "אלוהים" עלולה להצית רגשות ישנים כמו אשמה ופחד, אהבה זה משהו שאני יכולה לסמוך עליו. אהבה היא בטוחה ודואגת, רכה וחזקה.

אני מתחילה להבין ולקבל שמסירת חיי להשגחתו של הכוח העליון, נקיטת חשבון הנפש ועשיית מעשי תיקון אינם דברים שעליי לעשות על־מנת להרוויח אהבה, אלא פעולות שאני עושה בשבילי כי הן יביאו לי הכי הרבה שמחה ושלווה בחיים האלה. אלוהים אוהב אותי ומקבל אותי כפי שאני, בין אם אני מיישמת את הפעולות הרשומות בשנים־עשר הצעדים בחיי או לא, אך אלוהים בעדינות מעודד אותי לעקוב אחרי דרך ההחלמה, מכיוון שזהו המעשה הכי אוהב שאני מסוגלת לעשות.