בתקופה שבה הקולגות שלי, בני הכיתה, בני דודים ושכנים יצרו קשרים וחברויות ארוכות טווח, עמדתי מהצד והתבוננתי כמו צופה. פחד הדחייה שלי וחוסר אמון עמוק באחרים ובעצמי שיתקו אותי, וזה שימש לי תירוץ להמשיך ולהישאר מרוחק ומנותק. הלקיתי את עצמי על הרצון להתחבר עם האחרים, וכשהחמצתי שוב הזדמנות לאינטימיות, הלקיתי את עצמי על זה שאני לבד. זה היה הפסד מכל כיוון. כתוצאה מכך, בסוף "התפשרתי" על קשרים החסרים אינטימיות – מין כפייתי, מכהה כאב ומחפיץ, שגרם לי להרגיש אפילו עוד יותר בודד, מנותק ומרוקן.

לא החלטתי להגיע למפגשי אס.איי.איי, כדי להתקרב לחבורה של מכורים למין. החיים דחפו אותי לחדרים האלו, גם כשהתחלתי לזהות את עצמי בשיתופים של אנשים אחרים, התנגדתי לרעיון של פנייה לאחרים, או קבלת ההצעות שלהם אליי.

אך המשכתי לבוא. לאט ובהדרגה, התחלתי לצפות לראות את חבריי ולשמוע על ההתמודדויות שלהם, ההתקדמות והרגשות. למדתי להקשיב בלי להיות שיפוטי ולשתף אחרים בלי להאשים אותם או את עצמי. הרגשות האלו לא רק עזרו לי להתחבר במפגשים, הם אפילו אפשרו לי למצוא את הדרך שהובילה אותי למשהו שכל חיי גם נכספתי אליו וגם ברחתי ממנו כל עוד נפשי בי: האינטימיות.