אני רק מתחיל את הצעד שביעי והמחשבה הראשונה שלי, אחרי הצעדים הקודמים, היא כיצד אוכל לבקש בענווה, כאשר פגמי האופי שלי כוללים גאווה, זדוניות, שגעון גדלות ובושה? כניעה איננה ברפרטואר שלי. אני יכול לדבר ולדבר, אבל האם אני באמת יכול לעשות את זה? לא, אני לא יכול לעשות את עצמי עניו לבדי.

מבחינה אינטלקטואלית, אני מבין את חוסר האונים, ואפילו את האירוניה של מצוקה זו. כשם שנאלצתי להתפלל בצעד השישי על הנכונות להיות מוכן, אני רואה שעלי להתפלל אפילו בשביל ההכנעה לבקש בענווה. התפללתי לאלוהים חלק ניכר מחיי, והכוח העליון שלי היה שם בשבילי למרות הפגמים המוסריים הברורים שלי. ובכל זאת, דרך הצעדים, אני מבין שהפגמים שלי לא רק הובילו אותי להתמכרות למין, וגרמו לי ולאחרים סבל רב, אלא גם הרחיקו את אלוהים מחיי, למרחק "בטוח". חייתי את חיי ברצוני, לא ברצונו של אלוהים.

לראות את עצמי בכנות יותר דרך הצעדים היה קשה. אני מוצא שאני צריך לבקש מאלוהים את הענווה על־מנת לבקש מאלוהים את הענווה! הכוח העליון שלי הוביל אותי באדיבות אל החברותא ולצעד זה. אני מוכן שאלוהים יסיר את החסרונות האלה ולהשתנות באופן יסודי.