לאחר שהכרתי בכך שאני מכור והתחלתי דרך של חיי החלמה, האמנתי שהשנים שלי של חוסר הכנות חלפו. אך לאחר מעידה, הגאווה בנוגע למוניטין שלי והפחד מכישלון מנעו ממני מלומר את האמת. במשך שנה שלמה לאחר מכן שיקרתי לגבי המפוכחות שלי והשתמשתי בחשאי. ככל שהסתרתי את השימוש כך עבדתי קשה יותר לשמור על כבודי. ניסיתי הכל חוץ מכנות כדי לפצות על אמירת השקרים: לעבוד את הצעדים, לדבר בפגישות, חונכות, השתתפות בריטריטים ובכנסים. חיפשתי נחמה בקבלה של אחרים, אבל הבעיה הייתה (ותמיד הייתה) שעמוק בפנים אני לא מקבל את עצמי.

כאשר הבושה שלי משימוש ולשקר לגביו גברה, בסופו של דבר התחלתי לפחד מליפול בחיים בכל תחומי חיי, יותר מאשר לאבד את המוניטין שלי. הודות לחוסר הכנות שלי בתוכנית, גיליתי שכנות קפדנית משמעותה: לומר את האמת לחונך שלי לא משנה מה תהיינה ההשלכות, לכבד את האהבה והאמון של האחרים, לא לעוות את המציאות כדי להרוויח חיבה ואישורים חיצוניים. למדתי שכנות קפדנית אינה הישג אלא תרגול יומיומי.

כאשר התוודתי, לא נבעטתי החוצה מהתוכנית או ננטשתי על־ידי החונך והחברים שלי בחברותא. זה היה כואב לשתף על חוסר הכנות שלי, אבל היום אני יכול להרים את הראש בפגישות בגלל שהחשבון נפש שלי נקייה.