התחלתי למדוט שנים לפני שהתפכחתי. למדתי עם חניכים ועם מתרגלים, הלכתי לריטריט שתיקה ומסעי חזיונות, ישבתי במקדשי זן, אשראמים ובקתות הזעה. וכל אותו זמן, השתמשתי.

השתמשתי במדיטציה כדי לברוח מחרדה ולהדחיק את העובדה שלא חייתי בשמחה ולא הרגשתי בנוח בעור שלי. פעם אחת, בעודי יושב מול מאסטר ידוע, נאמר לי, "אתה מנסה יותר מדי ויושב מוחזק מדי על המושב." לא ידעתי מה לעשות בקשר לזה, אך חשתי כי הדבר נכון. לא היה זה אלא כשהגעתי לקרקעית עד שהדרך שלי לגילוי אס.איי.איי התבהרה.

כשהגעתי לחדרים ומצאתי את עצמי מוקף בחברים סובלים, הייתי מוכן ללמוד ולהשתמש בתפילת השלווה. היו זמנים בתחילת מפוכחותי בהם הייתי שרוי בכאב כה גדול שממש נאבקתי להיזכר במילים. היו זמנים בהם אמרתי את התפילה עשרות פעמים ברצף רק על־מנת לגרש את הפחד והניכור הכרוכים בלחיות כישות מודעת לעצמה, מכור בהחלמה, בפעם הראשונה בחיי. אבל לתפילה יש הקשר. חברותם של מכורים אחרים, ואמירת התפילה יחדיו, נותנת לה כוח ומשמעות מעבר לדמיונותיי הפרועים ביותר. עכשיו, כמעט שנים־עשר שנים מאוחר יותר, כוח השלווה הוא מרכיב קבוע בחיי.