כשהגעתי לאס.איי.איי, ידעתי שאני לא שפוי עם תעודות. הייתי בהחלמה ארוכת טווח בחברותא אחרת, עבדתי את הצעדים מספר פעמים, אך מעולם לא מצאתי את התקווה המיוחלת לשינוי שחלמתי עליו. בצעד שני, אמרתי "טוב, אלוהים הוא הרי כל יכול, אז הוא יוכל לעשות זאת גם" – אבל בליבי חשבתי: "אין מצב. לא תהיה שפיות. אומללות וייאוש הם מנת חלקי".

באס.איי.איי, הגישה הזו תרגמה את עצמה למעידה. בסיבוב הבא, החונך שלי עזר לי לחפור יותר לעומק. קלטתי בצעד הראשון שהייתי חסר אונים מול אלוהים. ניסיתי לתמרן אותו להחזיר לי את ההגדרה שלי לשפיות, ובדרך שלי.

בו זמנית, כתבתי את המכתבים לאלוהים ואת התשובות שקיבלתי ממנו. אחות מחלימה העירה לי שנראה כי אני כועס על אלוהים. היא הציעה לי לכתוב לו מכתב כועס וכך עשיתי. כתבתי לאלוהים: "מה נסגר איתך, אלוהים?" ותשובתו הפשוטה והמהדהדת של הכוח העליון שלי הייתה: "מי אתה שתקבע מהו אושר?".

ברגע הזה פתאום קלטתי. כבר לא הייתי צריך לכפות את עצמי לתוך איזו תפיסה מלאכותית, כשקלטתי והודיתי שאין לי מושג קלוש מהו אושר ומהי השפיות. מסרתי לאלוהים את השפיות שלי ואת הגדרת השפיות שלי. וכשאלוהים התחיל להיות זה שקובע את המושגים, השפיות שלי חזרה במהרה וכל־כך מהר, שמעולם לא יכולתי לדמיין זאת או לקוות לכך.