7 במאי

בתור חברותא, המחויבות שלנו היא טובתם המשותפת של כל המכורים למין בכל מקום שהם. המסורת הראשונה מבהירה שהחלמה של כל חבר תלויה בכוחה של אותה מחויבות

(מכורים למין אנונימיים, עמ' 79)

אני אוהב ושונא את המסורת הזו בו זמנית, בדיוק כפי שאני מנהל יחסי אהבה- שנאה עם כל ההחלמה שלי. אני אוהב את זה שההתמכרות שלי מביאה אותי לדרך החיים החדשה שיש בהם הבטחה לשינוי רוחני מקיף, ועם זאת אני שונא את זה אני חסר אונים לגבי ההתמכרות שלי למין ושהיא מגבילה אותי. אני שונא את זה שאני לא יכול להחלים לבד- ועם זאת אני אוהב לחוות את האחדות בתוכנית הזו. אם הייתי יכול לעשות זאת לבד- לעולם לא הייתה לי הפריבילגיה והכבוד לחוות את האחדות הזו. ואני יכול גם לשתף באחדות הזו בכל פעם שאנו מתפללים יחד. אנו מאוחדים על ידי הבעייה המשותפת, המטרה המשותפת והאמונה המשותפת שהכוח הגדול מאתנו מסוגל להחזיר אותנו לשפיות. בתור כל המגוון העשיר של ניסיון, אמונות, דעות, ערכים והעדפות בתוך החברותא שלנו, אנו מגלים עיקרון רוחני עוצמתי באחדות של התכנית. המסורת הזו מזכירה לי שטובתי האישית שלי תלויה בטובתנו המשותפת. המחויבות שלי צריכה להיות לטיפוח של סבלנות ורצון טוב, על מנת שהיא תתגבר על כל חוסר ההסכמות. ללא אחדות זו, אפסיד את ההחלמה שלי, ואמצא את עצמי שוב "מבודד ובודד, ומרוקן רוחנית". כבר הייתי שם ועשיתי זאת.

רק להיום:

"אני" זקוק ל"אנחנו", כך שאמצא חיים חדשים. אני מבקש להיות מודע למה שמשותף לכולנו.