מכורים למין אנונימיים

8 בספטמבר

"ראינו פעם אחר פעם שאנשים מועדים כאשר הצרכים הפשוטים של החיים לא נלקחים בחשבון." (כלים של החלמה, עמ' 24)

הייתי משוכנע שאני חייב להיות על-אנושי כדי להרגיש שאני מספיק טוב. הייתי עובד עד שהייתי מותש, ולעתים קרובות זה עורר אצלי תחושה שאני "זכאי" לפעולה על הדחף. לא עשיתי כושר, לא ישנתי טוב, הלקיתי את עצמי על כל טעות, והחרדה שלי הייתה גבוהה. במשך שנים שמעתי שפעילות גופנית תרומם את רוחי. כמה מגוחך, חשבתי; זה פשוט יעייף אותי. אבל בעצת הרופא שלי, התחלתי במשטר אימונים קבוע. נחשו מה? התחלתי להיות פחות מדוכא, לפעמים אפילו מאושר. זה המשיך עם עוד הרבה דברים שאני עושה היום באופן שגרתי כטיפול עצמי. אני מתחיל את היום שלי בתפילה, מדיטציה וקריאת ספרות רוחנית. אני מפסיק פעילויות של עבודה בשעה סבירה כדי שאוכל להירגע, לעשות מדיטציה, להתפלל ולקרוא ספרות רוחנית לפני שאני הולך לישון, גם בשעה סבירה. אני מתאמץ במודע להיות עדין עם עצמי, משום שאני מכיר בנטייה של המחלה שלי להלקאה עצמית. אני מתקשר לחברים לתוכנית על בסיס יומי על מנת לשבור את הבידוד ולבדוק מה שלומם. זה מוסיף לי אהבה עצמית. אני מרגיש טוב יותר ואני אדם יותר טוב. שמעתי שצריך לאהוב את רעך כמוך. לפני ששמתי את הטיפול העצמי שלי בעדיפות עליונה, יכולתי רק לרחם על רעך כמוך.

רק להיום: טיפול עצמי הוא מעשה של אהבה. אני מרגיש טוב יותר ואני אדם טוב יותר בזכות זה.